דיוסיטוס, חסיד אדוק של בכחוס, מתחנן לדלי קדוש של מלפפונים. לא יכול לעמוד בפני הפיתוי שלהם, הוא נכנע להנאה עצמית, דוחק בשמיים להוריד מנחות עסיסיות יותר.
באולמות המקודשים של הנהנתנות, דיוסיטוס עמד על ברכיו, לא בתפילה, אלא בתחינה. מנחתו, דלי שופע מלפפונים עסיסיים, הייתה מיועדת לאלוהות הפטרונית שלו, בכחוס. בגיחוך שטני, הוא החל לעשות את הקסם שלו, ידו מלטפת את איברו הפועם בעוד הדלי מתנדנד בצורה מסוכנת לצידו. המראה הספיק כדי לגרום לכל משקיפי הברכיים להיחלש וכפות ידיהם מזיעות. הוא היה אמן במלאכתו, כל תזוזה שלו מעידה על מיומנותו ותשוקתו. משיכותיו הפכו נועזות יותר, נשימותיו כבדות יותר, כל אחת סימפוניה של עונג שהדהדה במקדש. ידו נעה בקצב עתיק כמו הזמן עצמו, כל תנועה תפילה לבכוס, תחינה לעוד. וכשהשיא הכה, זה היה מראה לעין, עדות לעוצמת העונג ולעוצמת התשוקה.